מגילת סתרים על אסתר 10 פרקים

מגילת סתרים על אסתר ב׳

מהדורה: אלשיך על חמש מגלות, וורשא תרכ"ב

« מגילת סתרים על אסתר א׳:כ״ב מגילת סתרים על אסתר ג׳:ב׳ »

9 ספר הזהר פתח ↗

וְהָכָא סִתְרָא רַבְרְבָא. וּבְגִין דָּא, אֶסְתֵּר, לִישָׁנָא דְּסִתְרָאָהּ, תהילים ל״ב:ז׳ אַתָּה סֵתֶר לִי, שְׁכִינְתָּא אַסְתִּירַת לָהּ מֵאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְיָהִיב לֵיהּ שִׁידָה בְּאַתְרָהּ, וְאִתְהַדְּרַת אִיהִי בִּדְרוֹעֵיהּ דְּמָרְדְּכַי. וּמָרְדְּכַי דְּהֲוָה יָדַע שְׁמָא מְפֹרָשׁ, וְשִׁבְעִין לָשׁוֹן, עֲבַד כָּל דָּא בְּחָכְמְתָא. וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, דְּאֲפִילּוּ בְּלָא דָּא, אִית לֵיהּ לְבַּר נָשׁ קוֹדֶם דְּיִתְיָחֵד עִם אִתְּתֵיהּ, לְמַלְּלָא עִמָּהּ, בְּגִין דְּשֶׁמָא שִׁידָה אִתְחַלְּפָא בְּאִתְּתֵיהּ.

17 כתובות פתח ↗

אָמַר רַבָּה, דְּאָמְרִי: בְּתוּלָה הַנִּשֵּׂאת בְּיוֹם הָרְבִיעִי תִּיבָּעֵל לַהֶגְמוֹן תְּחִלָּה. הַאי סַכָּנָה? אוֹנֶס הוּא! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא צְנוּעוֹת דְּמָסְרָן נַפְשַׁיְיהוּ לִקְטָלָא, וְאָתְיָין לִידֵי סַכָּנָה.

1 ויפקד המלך פקידים. כוונת היועצים היה שיבואו כל הבתולות מקודם אל יד הגא קודם שיבואו לפני המלך בחשבם כי אולי יהיה בתולה היפה ממי שאינם רוצים כגון מקרובי ושתי שינקום נקמתה מהיועצים על המיתה וגם היו יראים אולי ימצא בתולה יפה מעם דלא ניחא להו בגווייהו ויעלימוה מהמלך ומספר גודל הנס שנעשה בזה שהרי אסתר היתה מד' נשים יפיפיות שבעולם והיתה בשושן עצמה ולא נלקחה עד אחר שנתקבצו כל הבתולות רבות מכל המדינות וע"כ הוא מטעם שלא היה רצון הפקידים ליקח אסתר מבית מרדכי היהודי. אף שבוודאי היו יודעים ממנה כי בשושן היתה ואח"כ ע"פ הנס נלקחה לבית המלך בעצמו קודם שנמסרה ליד הגא כדכתיב ותלקח אסתר אל בית המלך ואח"כ על יד הגא שמשמע שמקודם לכולם באה לפני המלך ע"פ נס ומן המלך נמסרה להגא ליתן לה תמרוקי דהא באסתר כתיב ויבהל את תמרוקיה אחר שבאה לבית המלך ובכל הנערות כתיב שקודם בואה לפני המלך היה נותנין לה תמרוקיה:

2 בן שמעי בן קיש. אף שהיה הרבה דורות בין יאיר ובין שמעי ובין קיש נקט בן שמעי ובן קיש לרמז כי על ידו לא נהרג שמעי מחמת שהיה עתיד מרדכי לצאת ממנו לא הרג דוד לשמעי וגם מרדכי תיקן החטא של שאול שהחיה לאגג ומזרעו נולד המן ובצדקתו נתלה המן ותיקן חטא שאול שהיה בן קיש. והא שלא הזכיר בן שאול היות שהי' שאול גרם להמן שיבוא לעולם לכך לא נזכר שמו על העונש הרע שבא מחמתו ולכך לא הזכיר רק בן קיש שהי' איש ימיני דהיינו מבנימין ושהי' ג"כ משבט יהודה ולכך הית' מפלת המן על ידו שאין זרעו של עשו נופל רק ביד בניה של רחל וגם ניתן לו שבט המושל מחמת שהי' מיהודה כי לא יסיר שבט מיהוד' וכמ"ש המפרשי':

3 אמן את הדס' היא אסתר. תיבת היא אסתר הוא מיותר. ונראה הכוונה כי הנה אמרו בש"ס שאסתר נקרא ע"ש אסתהר. וזה ג"כ סיפור גודל הנס שמספר שהיה ידוע ומפורסם יפיה בעיני הכל עד שהי' קורין לה אסתהר ולכך אמר ויהי אמן את הדסה היא אסתר שבשעת קטנותה שהיתה עדיין צריכה אימון היתה יפיפיה גדולה ולא היו לה אב ואם לקחה מרדכי לגדלה מחמת יראה שלא יפגעו בה ואף שידעי הכל יפיה לא רצו לקחתה מחמת שהיה יודעים שהיא יהודית ואח"כ נשכח מהכל מי היא ומאיזה עם היא כמו שנבאר עוד אי"ה:

4 שבע הנערות הראויות לתת לה. רימז שנתנו לה הן בעצמם נערות הראיות לה לאסתר היינו משרתות ישראלות הגם שלא ידעו שהיא יהודית:

5 וישנה ואת נערותיה לטוב. תמוה דהא בכל הבתולות נאמר כל אשר תאמר ינתן לה ואין אפשרות טוב מזה. לכן נראה הכוונה במה שכתיב וישנה דהיינו ששינה מאכלה ורחיצתה לטוב ואין טוב אלא תורה שנתן לה הכל ע"פ דת של תורה שלא תתגאל בפת בגו וביין משתיו ומלבושי שעטנז כמ"ש במגילה דף י"ז שהאכילה מאכל יהודית ואין נס גדול מזה שלא ידעו שהיא יהודית ואפ"ה עשו לה הכל כדת של תורה כי רצון יראיו יעשה וכן שינה בנערותיה המשרתות שניתן לה משרתות ישראלות ע"פ נס. ובזה יש להבין המחלוקת בש"ס שרב אמר שהאכילה מאכל יהודי ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי ור"י אמר שהאכילה זרעונים שהוא תמוה במאי פליגי ולפי הנ"ל א"ש שכל אחד מספר גודל הנס לפי דעתו שרב אמר שהנס הוא שהיה מתנהגים עמה בדת יהודית בלי שאלתה והעמידו לה משרתות ישראלות כמו שהעמידו לה משרת להתך שהוא דניאל כמו כן היו כל המשרתים שלה. ודעת שמואל כדעת הזוהר שכתב שלא באה אסתר למשכב אחשורוש כלל רק שידות הכניסה תחתיה בתואר אסתר ממש ואחשורוש לא נגע בה ואם כן יש לומר כמו ששינה אותה לפני משכב אחשורוש כמו כן שינו אותה ואת נערותיה בשעה שהיה רוצה להאכילה איסור וזהו כוונת הכתוב וישניה ואת נערותיה לטוב והלמ"ד הוא למ"ד בעבור היינו שהש"י עשה זה בעבור הטוב שהוא הדת של תורה. וזהו כמו שדרשו באבות. אין טוב אלא תורה וזהו שאמר שמואל שהאכילה קדלי דחזירי דמשום שרצה להאכילה מאכלות אסורות הטובים מאד כעין קדלי דחזירי עד שלא היה לה שום התנצלות לומר אין אני אוכל זה ואילו לא היתה רוצית לאכול הי' הכל מכירין שהיא יהודית ולזה ההכרח היה לשנות אותה ואת נערותיה אפי' בבית הנשים ושפיר כתבו התוספת שם שח"ו היא לא היתה אוכלת ע"ש. פי' שהיא לא אכלה רק אותן השידות שהכניסו תחתיה אכלה אותם ודעת ר"י שהיא בעצמה שינה הרגילה וטבעה ולא אכלה רק זרעוני' וכחנניה מישאל ועזריה בכדי שלא תתגאל בפת בגו ויין משתיו אף שבוודאי הרגילה לאכול מאכלים טובים שהיתה בבית מרדכי היושב בשער המלך ויש בזה גודל הנס שעם כל זה לא נשתנה תוארה ויופיה ותשא חן וחסד לפני המלך אחשורוש והוא כעין הנס הכתו' בדניאל א':

6 לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה. ניבא וא"י מה ניבא שהדבר היה מוכרח שלא ידע שום אדם שמיהודים היא דאל"כ לא היה נשא לב המן לגזור גזירה זו וגם הישראל היו אומרים אחות לנו בבית המלך וזה נס גדול כאשר נבאר בסמוך אי"ה:

7 ובכל יום ויום מרדכי מתהלך. מספר גודל הנס שמרדכי היה מתהלך כי הי' ירא שלא תסתכן מחמת זה שממרה את פי המלך שאינה רוצית להשיב למלך ואף שלא היה לה שום טעם על העלמת עמה כי לכאורה היה יותר טוב לומר שהיא יהודית אולי מחמת זה ימאסו בה שידוע היה שאחשורוש שונא את ישראל הוא. רק הש"י שם בלבו והכריחו לצוות עליה שלא תגיד אף שבכל יום היה מתהלך לפני חצירה מיראתו שלא תסתכן.

8 ובהגיע תור נערה ונערה. אמר אף שכבר הוטב אסתר בעיניו כמ"ש ותיטב הנערה בעיניו עם כל זה הי' אחשורוש מסופק אם ישאנה שהרי בהגיע תור נערה ונערה באה אל המלך אף שאסתר נשאה חן בעיניו יותר מכל הבתולות מ"מ הביא לפניו מקוד' שאר נערות והיינו שישראל הי' נתונין בדין בכל אותו זמן אם ראוין שיעש' להם נס עד אחר שהגיע תור אסתר:

9 לא ביקשה דבר כ"א את אשר יאמר. וקש' הלשון דאשר יאמר שהיא לשון עתי' וגם הענין קשה ונראה הכוונה שאסתר לא ביקשה שום דבר רק מחמת שכל מעשיה באונס גמור ובוודאי לא מירקה עצמה בבשמים ובתמרוקים כראוי כדרך דבר הנעש' באונס ואילו היה הדבר מגיע למלך הן מפי מגידים והן מחמת שהיה הדבר ניכר היתה מחייבת ראשה למלך והיתה מבקשת תמיד מהגי איך שיאמר לפני השרים ולהתנצל אותה לפני המלך וזהו הכוונה שלא ביקשה שום דבר מהגי רק כל בקשתה היה האיך שיאמר לפני המלך והשרים:

10 ותשא חן וחסד לפניו. יש להפליא שמקודם לא אמר רק ותשא חסד לפניו ולא כתב חן ואח"כ כתב ותהי אסתר נושאת חן ולא כתב חסד ואח"כ כתיב ותשא חן וחסד לפניו. ועוד דמקודם לא הי' לו לכתוב ותשא חן ואח"כ ויאהב שהנשיאת חן הוא קודם לאהבה. לזה נראה כי הרבה נסים שנעשו באסתר לא נכתבו רק ברמז מטעם יראת המלכות כמ"ש המפרשים הטעם במה שלא נכתב השם הקדוש במגילה משום יראת המלכות שלא יאמר הם אין מיחסין הטובה שעשיתי להם עלי רק להשם. עיין ביוסף לקח מכ"ש בדבר שהוא גנאי גדול למלך והנה לקיחת אסתר בוודאי היה באונס גדול עד שמסרה עצמה כמעט למיתה כמו שאמרו בריש כתובות צנועות מסרן נפשייהו לקטלא וכן מורה לשון הכתוב: ותלקח. שנלקחה בע"כ כדכתיב בשרה ותוקח האשה וזה היה גנאי גדול למלך שלא רצתה לדבק במלך ונתחייבה הריגה ולזה הוצרכה חסד גדול שלא לחייבה מיתה כדין מורדי במלכות וחן לא שייך רק כשרוצה לעשות טובה אבל שלא להעניש לא שייך רק חסד שרצון הכתוב להודיע ברמז שהלקיחה היתה באונס גדול עד שהיתה צריכה לחסד רב וגדול ולזה אמר ותשא חסד לפניו. כאילו אמר משא של חסד שלב המלך כעס עליה הרבה עד שאילולי החסד הי' הורג אותה כי הוטבה בעיניו וראה שהיא שלא ברצונה משא"כ בעיני כל רואיה לא הוצרכה לחסד רק לחן למען יהללו אותה אל המלך לכך לא כתיב רק נושאת חן ולבסוף כאשר הגיע הזמן לישאנ' והש"י רגלי חסידיו ישמור ורצון יראיו יעשה למען לא תבוא למשכב אחשורוש עד שאמרו בזהר ששידית הכניסה תחתיה בשעת ביאה. והנה יש שני מיני חנות א' חן אשה על בעלה שהוא לטובת האיש להנאת תשמיש ויש עוד חן כאיש על חבירו או כמלך שנושא איש אחד חן בעיניו לעשות עמו חסד ואפי' בהקב"ה כתיב ונח מצא חן והיינו לטובת נח בוודאי לא לצורך הקב"ה ומספר הכתוב גודל הנס הגם שאהבתו אל אסתר היה גדולה במציאות ממציאות אהבה שיש מאיש לאשתו כי אהבה בנשים לא שייך רק אחר הנשיאות חן כי מחמת נשיאות חן אוהב אותה ואמר הכתוב שאהב את אסתר דרך נס קידם לנשיאות חן יותר משיעור האהבה שיש במציאות בעול' אפי' להנשים אחר הנשיאות חן. וזהו אמרו ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים. היינו יותר מגדר האהבה השייך בנשים כי אהבה נאמר על אהבת הליביות אף שלא למשכב דודים דאפי' בזכרים נאמר לשון אהבה ואח"כ אמר ותשא חסד לפניו היינו חן של חסד ומספר גודל הנס שאף שנשאה חן בעיניו מ"מ לא היתה כנשיאו' חן אשה על בעלה להנאתו לשכב עמה רק שהיה חן של חסד כי בעל הסיבות סיבב זה שבשעה שנשאה חן כבר היה שבע מתשמיש שאר הנשים שהיה לו למען לא יבא עליה וגם מחמת שלא ידע משפחתה והיה ירא שמא היא מבוז משפחות והיה ירא שמא תתעבר ויהיה זרעו וזרע זרעו מבוז משפחות לזה לא היה רוצה לבוא עליה ומ"מ נשאה חן בעיניו וזהו חן של חסד ולזה נאמר החן והחסד אחר האהבה אף שהאהבה אחר הנשיאות חן להורות כי האהבה לא היה מצד החן כי החן לא הי' רק מצד החן של חסד ואפי' אם נאמר כאותו דיעה האמור בש"ס שבא עליה מ"מ הי' מוכרח שלא היה לה נשיאות חן אשה למשכב דודים רק חן של חסד שלא להרבות לה תשמיש של אונס שכל תשמיש הי' אונס לגבה. וזהו כוונת הש"ס שאמרו אסתר ירקרקית היתה רק שחוט של חסד משוך עליה וכוונתם בזה לומר דאף שהיתה מד' נשים יפיפיות מ"מ היתה ירקרקית בעיני המלך ומ"מ היה משוך עליה חוט של חסד. ולמ"ד שבא אליה וכורש בנה הי' ר"ל הטעם שסיבב כך בעל הסיבות כיון שכורש בנה בנה את ביהמ"ק וע"כ היה ניצוץ קדושה באחשורו' ומבואר בגלגולים בקרא דקהלת דיש ששולט האדם באדם לרע לו היינו ששולט האדם הטומאה באדם דקדושה לרע לו כגון דוד שבא ממואב שהי' זה כדי להוציא הניצוצות שנבלע באדם דטומאה ולא ישאר חיות לאדם דטומאה וכמו כן הוצרכה אסתר להינשא לאחשורוש שיצא ממנה כורש שיבנ' בית המקדש:

11 ובהקבץ בתולות שנית. לפמש"ל נראה דהתקבצות הבתולות שנית הוא מטע' הנ"ל מחמת שלא ידע מולדתה לא היה רוצה לבא עליה כי היה ירא שלא תתעבר ואולי היא מבוז משפחות ויהי' בניו בני בוז משפחו' וגם כדי שלא תתעבר ותכחיש יופיה וכ"ז הי' בדרך נס מאת ה' כי רגלי חסידיו ישמור והית' לו רק ליזון ממראית עיניו ביופיה ובחיבוק ונישוק וראיה לזה שלא נקראת למלך עד שלושים יום ולכך קיבץ בתולות שניות למשכב דודים לנשים ופלגשים. וזהו כוונת הכתוב אף שקיבצו בתולות שניות למשכב דודים ולא רצה אות' למשכב מלך ומרדכי דודה הי' יושב בשער המלך ואם גילתה זאת היתה חשיב' בעיניו למאוד ומ"מ לא גילתה כי אדרבה הי' נחשב בעיניה לנס גדול אשר אינו נוהג עמה מנהג אישות:

9 מגילה פתח ↗

לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל? כְּדֵי לְיַחֵס בָּהֶן שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב. דִּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים״. כַּמָּה קַשִּׁישׁ יִשְׁמָעֵאל מִיִּצְחָק? אַרְבֵּיסַר שְׁנִין, דִּכְתִיב: ״וְאַבְרָם בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם״, וּכְתִיב: ״וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ״, וּכְתִיב: ״וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם״, בַּר כַּמָּה הֲוָה יִשְׁמָעֵאל כִּדְאִתְיְלִיד יַעֲקֹב? בַּר שִׁבְעִים וְאַרְבְּעָה, כַּמָּה פָּיְישָׁן מִשְּׁנֵיהּ — שִׁתִּין וּתְלָת. וְתַנְיָא: הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵךְ מֵאָבִיו בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה, וּבוֹ בַּפֶּרֶק מֵת יִשְׁמָעֵאל. דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וְגוֹ׳ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּת יִשְׁמָעֵאל״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אֲחוֹת נְבָיוֹת? מְלַמֵּד שֶׁקִּידְּשָׁהּ יִשְׁמָעֵאל וָמֵת, וְהִשִּׂיאָהּ נְבָיוֹת אָחִיהָ. שִׁתִּין וּתְלָת וְאַרְבֵּיסַר עַד דְּמִתְיְלִיד יוֹסֵף, הָא שִׁבְעִין וְשִׁבְעָה, וּכְתִיב: ״וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה״, הָא מְאָה וּשְׁבַע, שַׁב דְּשִׂבְעָא וְתַרְתֵּי דְּכַפְנָא — הָא מְאָה וְשִׁיתְּסַר, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה״, מְאָה וְשִׁיתְּסַר הָוְיָין, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שְׁנִין דַּהֲוָה בְּבֵית עֵבֶר לָא חָשֵׁיב לְהוּ. דְּתַנְיָא: הָיָה יַעֲקֹב בְּבֵית עֵבֶר מוּטְמָן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. עֵבֶר מֵת לְאַחַר שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לַאֲרַם נַהֲרַיִם שְׁתֵּי שָׁנִים, יָצָא מִשָּׁם וּבָא לוֹ לַאֲרַם נַהֲרַיִם, נִמְצָא כְּשֶׁעָמַד עַל הַבְּאֵר — בֶּן שִׁבְעִים וָשֶׁבַע שָׁנָה. וּמְנָלַן דְּלָא אִיעֲנַשׁ — דְּתַנְיָא: נִמְצָא יוֹסֵף שֶׁפֵּירַשׁ מֵאָבִיו עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, כְּשֵׁם שֶׁפֵּירַשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ מֵאָבִיו, דְּיַעֲקֹב תְּלָתִין וְשִׁיתָּא הָוְיָין! אֶלָּא: אַרְבֵּיסַר דַּהֲוָה בְּבֵית עֵבֶר לָא חָשֵׁיב לְהוּ. סוֹף סוֹף דְּבֵית לָבָן עֶשְׂרִין שְׁנִין הָוְיָין! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִשְׁתַּהִי בְּאוֹרְחָא תַּרְתֵּין שְׁנִין, דְּתַנְיָא: יָצָא מֵאֲרַם נַהֲרַיִם וּבָא לוֹ לְסֻכּוֹת, וְעָשָׂה שָׁם שְׁמוֹנָה עָשָׂר חוֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכּוֹתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכּוֹת״, וּבְבֵית אֵל עָשָׂה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְהִקְרִיב זְבָחִים. הֲדַרַן עֲלָךְ מְגִילָּה נִקְרֵאת הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה לְמַפְרֵעַ — לֹא יָצָא. קְרָאָהּ עַל פֶּה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם בְּכׇל לָשׁוֹן — לֹא יָצָא. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז, וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית — יָצָא. קְרָאָהּ סֵירוּגִין וּמִתְנַמְנֵם — יָצָא. הָיָה כּוֹתְבָהּ, דּוֹרְשָׁהּ וּמַגִּיהָהּ, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא. הָיְתָה כְּתוּבָה בְּסַם וּבְסִיקְרָא וּבְקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, עַל הַנְּיָיר וְעַל הַדִּפְתְּרָא — לֹא יָצָא, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית, עַל הַסֵּפֶר, וּבִדְיוֹ. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רָבָא, דְּאָמַר קְרָא: ״כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם״ — מָה זְמַנָּם לְמַפְרֵעַ לָא, אַף כְּתָבָם לְמַפְרֵעַ לָא. מִידֵּי ״קְרִיאָה״ כְּתִיבָה הָכָא? ״עֲשִׂיָּיה״ כְּתִיבָה, דִּכְתִיב: ״לִהְיוֹת עוֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים״, אֶלָּא מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים״, אִיתַּקַּשׁ זְכִירָה לַעֲשִׂיָּיה: מָה עֲשִׂיָּיה לְמַפְרֵעַ לָא, אַף זְכִירָה לְמַפְרֵעַ לָא. תָּנָא: וְכֵן בְּהַלֵּל, וְכֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה. הַלֵּל מְנָלַן? רַבָּה אָמַר, דִּכְתִיב: ״מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ״. רַב יוֹסֵף אָמַר: ״זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה׳״. רַב אַוְיָא אָמַר: ״יְהִי שֵׁם ה׳ מְבוֹרָךְ״. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: מֵהָכָא: ״מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״. קְרִיאַת שְׁמַע, דְּתַנְיָא: קְרִיאַת שְׁמַע כִּכְתָבָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכׇל לָשׁוֹן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ״, בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״שְׁמַע״, בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ. וְרַבִּי נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״שְׁמַע״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְרַבָּנַן — סָבְרִי כְּמַאן דְּאָמַר הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ יָצָא. וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב ״וְהָיוּ״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ מְנָא לֵיהּ? מִ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן — ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ. לֵימָא קָסָבַר רַבִּי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה — לְמָה לִי לְמִכְתַּב ״וְהָיוּ״! אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״שְׁמַע״ — כְּרַבָּנַן, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְהָיוּ״. לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כׇּל הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה — לְמָה לִי לְמִכְתַּב ״שְׁמַע״! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא ״וְהָיוּ״ — כְּרַבִּי, כְּתַב רַחֲמָנָא ״שְׁמַע״. תְּפִלָּה מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים, וּבָהֶם כַּמָּה נְבִיאִים, תִּיקְּנוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים אָבוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים גְּבוּרוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעוֹז״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים קְדוּשּׁוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ״. וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּינָה אַחַר קְדוּשָּׁה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְיָדְעוּ תוֹעֵי רוּחַ בִּינָה״. וּמָה רָאוּ לוֹמַר תְּשׁוּבָה אַחַר בִּינָה — דִּכְתִיב: ״וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״. אִי הָכִי — לֵימָא רְפוּאָה בָּתְרַהּ דִּתְשׁוּבָה? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ״. וּמַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָא? סְמוֹךְ אַהָא! כְּתַב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הַסּוֹלֵחַ לְכׇל עֲוֹנֵיכִי הָרוֹפֵא לְכׇל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי״. לְמֵימְרָא דִּגְאוּלָּה וּרְפוּאָה בָּתַר סְלִיחָה הִיא, וְהָכְתִיב: ״וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״! הָהוּא לָאו רְפוּאָה דְתַחְלוּאִים הִיא, אֶלָּא רְפוּאָה דִסְלִיחָה הִיא. וּמָה רָאוּ לוֹמַר גְּאוּלָּה בִּשְׁבִיעִית? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁעֲתִידִין לִיגָּאֵל בִּשְׁבִיעִית — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁבִיעִית. וְהָאָמַר מָר: בְּשִׁשִּׁית קוֹלוֹת, בִּשְׁבִיעִית מִלְחָמוֹת, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בֶּן דָּוִד בָּא! מִלְחָמָה נָמֵי אַתְחַלְתָּא דִגְאוּלָּה הִיא. וּמָה רָאוּ לוֹמַר רְפוּאָה בִּשְׁמִינִית? אָמַר רַבִּי אַחָא: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְּנָה מִילָה בִּשְׁמִינִית שֶׁצְּרִיכָה רְפוּאָה — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁמִינִית. וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים בִּתְשִׁיעִית? אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כְּנֶגֶד מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב: ״שְׁבוֹר זְרוֹעַ רָשָׁע״, וְדָוִד כִּי אַמְרַהּ — בִּתְשִׁיעִית אַמְרַהּ. וּמָה רָאוּ לוֹמַר קִיבּוּץ גָּלִיּוֹת לְאַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים? דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא״. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גָּלִיּוֹת — נַעֲשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ״, וּכְתִיב: ״וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה״. וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה דִּין מִן הָרְשָׁעִים — כָּלוּ הַפּוֹשְׁעִים, וְכוֹלֵל זֵדִים עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֶׁבֶר פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּיו יִכְלוּ״. וְכֵיוָן שֶׁכָּלוּ הַפּוֹשְׁעִים — מִתְרוֹמֶמֶת קֶרֶן צַדִּיקִים, דִּכְתִיב: ״וְכׇל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק״. וְכוֹלֵל גֵּירֵי הַצֶּדֶק עִם הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן״ — וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר״. וְהֵיכָן מִתְרוֹמֶמֶת קַרְנָם — בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ״. וְכֵיוָן שֶׁנִּבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם — בָּא דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר:

« מגילת סתרים על אסתר א׳:כ״ב מגילת סתרים על אסתר ג׳:ב׳ »